frenchitalianisraelenglish

גיא ביטון

גיא גדל במעלה אדומים. הייתה לו מחלת ריאות נדירה, גיא היה חניך בשמחה לילד שנתיים. בפעם הראשונה שהיה בשמחה לילד הייתה בכוכב נולד 1- שם הדליק את החנוכייה, ושנה אח"כ הופיע בכוכב נולד 2 עם מופע סטנד-אפ שהרים את כל הקהל.

 

חברים מספרים:
את המושג "כוחה של שמחה" קשה מאוד להגדיר ואולי אף בלתי ניתן, אך את המושג "כוחה של שמחה" אפשר לתאר, להמחיש..
רבות הפעמים שדברים מן החוץ הם אלה הגורמים לנו לחייך, לשמוח, להרגיש "אושר"- סביר להניח שיהיה היכן שהוא מניע לכך.
את התשובה לשאלה הפנימית מהו הכוח של השמחה, מהי שמחה אמיתית, קיבלתי מגיאצ'וק. ילד שהשמחה הייתה טבועה בו ומקיים אותה ללא הרף, סתם כך ללא סיבה מיוחדת שהרי למה לא לשמוח-אם אפשר..
אני נזכרת בימים שבהם הגעתי לבית החולים והיה נדמה לרגע שהגעתי למופע בידור שאליו הוזמנו בכירי הרופאים של "הדסה עין כרם".. זוהי רק אחת מהדוגמאות החקוקות במוחי ויש עוד אוסף גדול שמכיל את הזיכרונות הכ"כ היפים.. זוהי רק דוגמא, דומא שמספרת הכל..
אני לא חושבת שאצליח איי פעם להבין מאיפה ליקט גיאצ'וק את אוסף החיוכים ובכוחות, אבל לעולם אדע שכנראה ואפשר!

יהיה זכרו ברוך,

נסיה אבודרהם

 

גאיצ'וק, כמה אור אתה. ואהבה ושמחה היית לי. לא ידעת עד כמה. תודה. באמת, גיא, אין לך מושג בכלל איך כל טלפון ממך שימח אותי, כאילו אחי הקטן מתקשר לשאול אותי מה נשמע ומתי אני באה הביתה. כולך היית טוב. אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי אותך בבית חולים "הדסה". כל המחלקה הכירה אותך, הרופאים, האחיות, המורים, החולים. הסתובבת שם כמו מלך, זורק בדיחות לכל כיוון. כולם אהבו אותך. כולם. אני לא מגזימה. איך שראיתי אותך חשבתי, וואו! זה הילד ששמעתי עליו כל כך הרבה! ורציתי להיות חברה שלך. למזלי זה לא היה קשה. חוצמזה שזה היה כיף גדול, זו באמת היתה זכות ענקית להיות חברה טובה שלך וקרובה אליך. אני זוכרת שיום אחד ישבנו ודיברנו אצלך בבית, עשו עליך סרט, מגמת תקשורת באולפנא של אחותך, סיפרת לנו שבצילומים דיברת הרבה על השמחה שלך, על זה שאתה כל הזמן מנסה להיות שמח למרות שבמצב כמו שלך זה לא פשוט בכלל. מילד שרץ, קופץ, משחק כדורגל ומשתולל, להפוך להיות ילד חיוור, רזה וחלש שמתרוצץ בין בתי חולים. דיברת על איך צריך, למרות הכל, להסתכל על הדברים בעין טובה, להיות אופטימי, תמיד להאמין, למצוא נקודות טוב בתוך הקושי. ככה דיברת. ישבת בסלון על הספה, נער בן ארבע עשרה? בן כמה היית? דיברת כמו איש גדול. וזה לא היה מן הפה ולחוץ. כזה היית. הסתכלת לחיים בתוך העיניים. ראית הכל. גם את הבפנים, את העמוק שמסתתר מאחורי האישון, זה שמבליח בנו לרגעים ואומר לנו, הי, אתם יודעים שזה הכל משחק, בוא נראה אתכם מתמודדים. היית מתאבק אמיץ לב. המחלה שלך כל הזמן ניסתה להפיל אותך לקרשים אבל אתה קפצת והתחמקת וברחת. הסתכלנו בך מבעד לחבלים בהערצה, עומד שם במרכז הזירה. הלוואי שיכולנו לעמוד שם, באמצע, להפריד ביניכם. איזה אומץ. איך לא פחדת. ככה, בתנועות פשוטות, בקלילות של ילד, התחמקת. כמעט נפלת ושוב התרוממת, מפזר אלינו חיוכים, מעודד אותנו, במקום שאנחנו אותך. איזה וירטואוז ענק. אבל בסוף נפלת. היא היתה חזקה ממך. חזקה מהרופאים. בלילה שבו היית תלוי בין חיים למוות בכיתי, ואחר כך בדרך לבית החולים על הטרמפ לגבעה הצרפתית, ובתחנה, בכיתי, ובמעלית, וידעתי שאני הולכת להיפרד מהחבר שלי שאני כל כך אוהבת. הנסיך הקטן שלי. גאיצ'וק. כתבתי לך כמה קשה לי וכמה אני רוצה שתחיה, אבל לא הבאתי לך את המכתב. כתבתי להורים שלך, איזה נשמה גדולה הם זכו להוריד לעולם אבל גם להם לא הבאתי. זה הרי ברור מאליו. כל המילים האלה שמנסות לאחוז במשהו ששייך בכלל לנצח. ובהלוויה, פתאום הבנתי, היו שם כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה לבבות שנכנסת לתוכם ומילאת אותם באהבה ובצחוק ובשמחה, לא הייתי היחידה. ובכל זאת גאיצ'וק, בשבילי תמיד תהיה האחד. החניך שאני הכי אוהבת. סיפור האהבה שלי ב"שמחה לילד". אני כותבת ובוכה. אתה מבין? עברו שנתיים. השבוע ביום חמישי יש לך אזכרה. אתה יודע, אתה שייך לאינסוף, תמיד היית. שייך למושגים שלא נעלמים אף פעם, שנשארים תמיד. חלק בלתי נפרד מההוויה שלנו, לא משנה כמה זמן יעבור. תמיד תישאר לי בתוך הלב. אוהבת אותך מאד מאד. 

צופיה סרי לוי


על גיא, מה שאני יכול לספר זה פשוט על ילד שתמיד היה שמח על מה שיש לו ומלא בעין טובה על כל מה שהוא רואה.
למשל פעם איכשהו דיברנו על התרופות שהוא צריך לקחת ואז שאלתי אותו כמה כדורים הוא לוקח ביום והוא אמר שעכשיו הוא לוקח 10 כדורים ליום ואני אמרתי לו כזה "וואי וואי" כאילו בצורה של כאילו איזה באסה והוא אמר לי- "אתה אומר וואי וואי אבל תדע לך שאני שמח עם זה כי היה כבר תקופות של פי שתים כדורים ובדיקות דם פעמים ביום ועוד כמה דברים אז 10 כדורים זה לא כזה נורא."
עכשיו צריך לדעת שהמחלה התגלתה רק בגיל 12 עד אז הוא חי כמו ילד רגיל אז כאילו בן אדם כזה יכול להסתכל על המצב שלו מפעם ולהיות מבואס על איך שהוא עכשיו או להסתכל על חצי הכוס המלאה.
ואותו דבר גם עם המופע סטאנד אפ שהוא עשה הוא פשוט תמיד ידע להיות שמח ולשמח אחרים. לפני המופע אני זוכר- הוא פחד שאף אחד לא יצחק ובסוף-כולם צחקו! וגם תמיד בטסטים שלי כשהייתי נכשל תמיד הוא היה ככה מעודד אותי לא נורא פעם הבאה נתפלל עליך, וככה כאילו יש כאלה שצוחקים עליך אחרי הרבה טסטים אצלו תמיד זה רק עידוד. תמיד גם בעין טובה אף פעם אני לא זוכר שראיתי אותו כועס גם אם היה כמה פעמים שאמרתי לו שאני יבוא אליו היום, ובסוף לא באתי. כשהתקשרתי אליו להגיד לו שאני בסוף לא בא אז הוא אף פעם לא נתן לי להרגיש רע עם זה כאילו אני חייב לו משהו, אלא הוא תמיד אמר כזה לא נורא אין בעיה תודה שהתקשרת כאילו הוא ממש נתן הרגשה של אף אחד לא חייב לי כלום ותודה על כל מה שאתם עושים לי .פעם גם קבעו באולינג כל הקבוצה ואני חשבתי שאני יודע איפה זה הוא הגיע עם אבא שלו ממעלה אדומים ואני הסברתי להם בטלפון איך להגיע לבאולינג הזה ואני התבלבלתי במקום ואיזה פעמיים כיוונתי אותם למקומות לא נכונים עד שבסוף הם מצאו את זה, ואני הגעתי אחריהם ובכל זאת כשהגעתי אז הוא בכלל לא כעס על זה כלום רק שמח ומה נשמע ומה קורה. גם בבית שלהם אמא שלו היתה עושה צהרון או משהו כזה לילדים קטנים לא היה שם ילד אחד שלא אהב את גיא כולם שם מזה אהבו אותו. הוא פשוט היה ילד שהקרין שמחה ושלווה על כל מי שהיה מסביבו תמיד שמח ורגוע,באמת בצורה לא רגילה. ילד לא רגיל. מתגעגע מאוד. 

יואב גולן

 

תו מידות

עיגול לטובה