frenchitalianisraelenglish

דויד דייוידסון

נולד בשנת 1977 עם מחלה תורשתית הנקראת דיס אוטונומיה משפחתית. גדל בלוד, ונפטר ב2006, כשהוא בן 29.

 

חברים מספרים:

דויד הוא חניך שממש התחברתי אליו. היה בו משהו מיוחד. כשפגשתי אותו מצבו לא היה כ"כ טוב. הוא כבר היה בדמדומים. 3 חודשים אחרי הטיול הוא נפטר. ובכל זאת חיוך היה על שפתיו כל הזמן. עם החמצן שהיה עליו, מתחתיו תמיד היה איזה חיוך. תמיד כשהיה מצטלם, היה מוריד את החמצן. להראות כאילו הוא בריא וחזק. אחרי הטיול שמרנו על קשר, בעיקר בהודעות. כל ההודעות ממנו היו רוויות באופטימיות, בשמחה, בצחוק, בהסתכלות חיובית. הוא היה שמור לי בפלאפון "דוד הכי טוב". זכורה לי הודעה אחת ממנו, ששמרתי בהודעות השמורות: "היי ערגה, שיהיה לך בוקר טרי עם הרבה אור ושמחה בלב". אחרי שנפטר לא ידעתי מה לעשות עם ההודעה, אבל המשכתי לשמור אותה ולקרוא אותה מדי פעם, כמו איזו צוואה שהוא השאיר. עכשיו כבר יש לי פלאפון אחר, אבל קראתי אותה מספיק פעמים, והיא נגעה בי, שאני ממשיכה לזכור אותה.
הוא היה מעצב גראפי מוכשר ביותר. לא ידעתי עד כמה, אלא רק כשהגעתי לניחום אבלים, וראיתי את העבודות שלו. אני חושבת שזה נתן לו הרבה מאוד משמעות, למרות הקשיים הגופניים. אזכור אותו עם שמחת חיים, עם היותו תמיד נחמד וטוב לב לכולם. את זה שהוא פטפט איתי ברוסית. כל מיני דברים קטנים מאישיות שאי אפשר לשכוח...

ערגה גלדאי

 

תו מידות

עיגול לטובה